ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?!

קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! ארנון סופר

קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה אוניברסיטת חיפה ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! ארנון סופר מאי 2011

קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה הקתדרה עוסקת בנושאי הביטחון הלאומי שלהם ביטוי מרחבי, דוגמת משאבים טבעיים ותפוצתם, פריסת האוכלוסייה, התשתית הפיזית והמרכיבים הסביבתיים. הקתדרה מפרסמת ניירות עמדה, נותנת ייעוץ למקבלי החלטות בכירים, יוזמת מחקרים, ימי עיון וכנסים, מוציאה ספרים ועבודות מדעיות ומסייעת לתלמידי מחקר בתחומים הנזכרים לעיל. כמו כן עוסקת הקתדרה בהפצת הנושא בבתי הספר התיכוניים ומוסדות אקדמיה. ראובן חייקין ז ל )2004-1918( ראובן חייקין נולד בתל אביב, היה שותף בכיר במשרד רואי החשבון סומך-חייקין, גילה עניין רב בגאוגרפיה ובגאופוליטיקה וסייע רבות לתחומים אלה באוניברסיטת חיפה. יהי זכרו ברוך! ראש הקתדרה: ארנון סופר עריכת לשון: עפרה פרי עריכה גרפית והבאה לדפוס: נוגה יוסלביץ הודפס בישראל בשנת 2011 הדפסה: דפוס גסטליט בע"מ כל הזכויות שמורות לקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה ISBN 965-7437-28-5 http://web.hevra.haifa.ac.il/~ch-strategy

תוכן העניינים הקדמה 5 רקע 6 הקשר ההדוק בין הזהות החוקתית של מדינת ישראל בתור מדינה יהודית ודמוקרטית לבין שאלת הרוב היהודי )הציוני( במדינה 8 עקרון הרוב היהודי בישראל שיקול אסטרטגי מכריע 9 הגליל המרכזי בתפיסת האוכלוסייה הערבית 12 עקרון הרוב היהודי במדינת ישראל עקרון הפיזור המרחבי 13 הקשר בין הרוב הציוני בפריפריה )גליל מרכזי( לבין הריבונות הישראלית באזור זה 14 הגליל המרכזי הרכב האוכלוסייה 15 המגמות הדמוגרפיות בגליל המרכזי אוכלוסייה יהודית מזדקנת עם ילודה נמוכה והגירה שלילית 19 ביטול מנגנון המיון והסינון במצפים בגליל חיסול ההתיישבות היהודית בגליל המרכזי וקריסת תוכנית המצפים 20 הקצאת מגרשים במצפים בגליל המרכזי לכל דורש א-סימטריה וחד-צדדיות מוחלטת 21 שיווק מגרשים במצפים בגליל המרכזי ללא מנגנון סינון הקצאת מרבית המגרשים לאוכלוסיית הרוב: ערבים מוסלמים 23 התמריץ המובנה מצד ערבים מוסלמים בגליל המרכזי לרכישת מגרשים ביישובי המצפים בגליל המרכזי 23 הפיכת המצפים בגליל ליישובים דו-לאומיים: פגיעה קשה בזכות לקיים קהילות ישראליות ציוניות בגליל המרכזי והטעיה והולכת שולל של המתיישבים 26 הפיכת המצפים בגליל ליישובים דו-לאומיים: מציאות נפיצה 27 יישובים כפריים דו-לאומיים בארץ ישראל: חיכוך בלתי פוסק 28 הפיכת המצפים ליישובים דו-לאומיים: שלב מעבר בדרך לפלסטיניזציה מלאה של היישובים הקהילתיים בגליל המרכזי 29 הצפי לפלסטיניזציה של היישובים הקהילתיים לאחר הפיכתם ליישובים דו-לאומיים לאור חמש הבחנות 30

ביטול ועדות הקבלה במשגב סופה של ההתיישבות הישראלית הציונית בגליל המרכזי 35 הפלסטיניזציה של היישובים הקהילתיים במועצה אזורית משגב תרחישים אפשריים לאובדן הריבונות הישראלית: מהפכה ומלחמת אזרחים; אירדנטה או אוטונומיה מלאה 37 אובדן הריבונות הישראלית בגליל המרכזי ונסיגה לגבולות תכנית החלוקה: ההשלכות האסטרטגיות 40 סיכום 40 הערות ביבליוגרפיות 42 נספח 1: על בורות ורדידות בכל הנוגע לוועדות הקבלה הנזכרות 44 רשימת לוחות ומפות 18 יחסי יהודים לערבים בשטח שיועד למדינה הפלסטינית בגליל לוח 1: דוח שיווק לשנים 2008-2004 לפי מגזר יהודי ומגזר מיעוטים לוח 2: 48 ביחידות דיור ובאחוזים 11 מפה 1: תוכנית החלוקה של 1947 16 מפה 2: הגליל אזורים סטטיסטיים 37 מפה 3: תהליכי המטרופוליזציה בגליל התחתון 41 מפה 4: העם הפלסטיני סוגר על מדינת תל אביב

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 5 הקדמה ב- 24 במרס 2011 אישרה הכנסת את החוק לתיקון פקודת האגודות )מס' 8( התשע"א- 2001, הידוע בשם "חוק ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים בפריפריה". לגמרי במקרה אושר חוק חשוב זה בסמיכות לחוק הנכבה ולעוד כמה חוקים המתפרש ים על ידי חוגים ליברליים ושמאל כגזעניים. לגמרי במקרה, הוא אושר בסמיכות למכתב הרבנים מצפת, ללמדך כביכול על "גזענות" של הכנסת הנוכחית. יש לדחות ולגנות ניסיון של חוגי השמאל, של עיתון "הארץ", של ארגוני זכויות, מכוני דמוקרטיה ושלום לחבר חוק חשוב וגורלי זה עם כל החוקים האחרים. בכל מאה שנות ההתיישבות הציונית בארץ היו ועדות קבלה בהתיישבות אין זה דבר חדש. החידוש הוא הניסיון לבטלן, שנעשה לאחרונה על ידי ארגונים אנטי-ישראליים, שהחוגים הנזכרים לעיל תפסו טרמפ עליהם. יושבים יהודים בתל אביב, בכפר שמריהו, ברחביה, במרכז הכרמל, מוקפים ב- 4-3.5 מיליוני יהודים אחרים, רחוקים מכל הפסיפס האתני-דתי-עדתי בפריפריה, שותים קפה טוב ומדברים על דמוקרטיה, זכויות אדם, תחום המושב, גזענות, גטאות ואין להם שמץ של מושג מה קורה בפועל ביום יום בנגב או בגליל. אין להם צל של הבנה מהן ההשלכות הגאואסטרטגיות של ביטול ועדות הקבלה ביישובים קהילתיים קטנים. ב- 22.3.11 פורסמה מודעת מחאה ב"הארץ" "עצרו את החרפה". ואני הייתי קורא לחתומים עליה "הפסיקו עם הצביעות" חלקכם פשוט בורים ורדודים. מאמר זה מנסה להסביר בלי כחל וסרק, אך מניסיון מצטבר, מדוע יש לגונן על ההתיישבות בפריפריה באמצעות מכשיר חשוב זה של ועדות קבלה. תודה למי שקרא וביקר את מאמרי ולמי שהאיר את עיני לעוד היבטים, שאינם גאוגרפיים. תודה מיוחדת לאדם יקר שהטריח עצמו והשיב לי במכתב ארוך ומנומק מדוע צדקתי בביקורתי. דבריו כה שכנעו אותי, עד שהחלטתי להפוך את מכתבו לנספח בסוף העבודה. אני מקווה שחוברת זו תהיה תרומה קטנה מצדי להדיפת ה"עליהום" מכל עבר והפעם גם מבית, על ביתנו הציוני במזרח התיכון. תודות לנוגה על העיצוב וההבאה לדפוס ולעפרה על העריכה הלשונית. ארנון סופר חיפה מאי 2011

ארנון סופר 6 רקע נקודת המוצא של מאמר זה היא המושכל הבסיסי, כי האדם הוא יצור חברתי. מכיוון שכך, יש אינטרס חברתי חזק להעניק ולאפשר לאדם מסגרת למימוש זהותו, אישיותו ורצונותיו כיצור חברתי באמצעות קהילה אנושית, חברתית ותרבותית המגשימה זהות זו. הקהילות הכפריות הקטנות שהתגבשו במסגרת היישובים הקהילתיים בגליל המרכזי הן מסגרת מובהקת להגשמה כזאת. לקהילות אלו בגליל המרכזי שלושה מאפיינים מצטברים: א( אינטימיות הקהילות הן קטנות )הגדולות שבהן מונות כ- 200 משפחות( ומבוססות על תשתית הסכמה ערכית-תרבותית בדבר האתוס הישראלי ציוני. ב( פריפריאליות הקהילות ממוקמות במובן העמוק והמקיף של מושג זה בפריפריה של ישראל. ג( אופי של מיעוט בראיית המרחב הגאוגרפי והדמוגרפי ואופי האוכלוסייה בגליל המרכזי, הקהילות הן קהילות מיעוט הן במישור החברתי, הן במישור התרבותי, הן במישור תפיסת העולם. ההשלכה של ביטול כלי ההגנה העיקרי להמשך השרידות של הקהילות היהודיות )הנקראות במאמר זה לעתים קרובות ישראליות ציוניות( בפריפריה, דהיינו מנגנון המיון או הבקרה של קליטת מתיישבים ביישובים הקהילתיים בגליל המרכזי, מפורטת ומנומקת להלן. קריסה אפשרית של היישובים הקהילתיים בגליל המרכזי תפגע פגיעה קשה ביותר במתיישבים, שהיו שותפים למפעל המצפים בגליל המרכזי החל משלהי שנות השבעים ומנו עם אותם מעטים שהסכימו, הלכה למעשה, לבנות באזור פריפריאלי ומרוחק זה את ביתם ואת עתידם, שלא לדבר על הפגיעה באינטרס הלאומי של ישראל. במילים אחרות, ההצדקה החזקה והחד-משמעית להמשך קיום כלי ההגנה על הקהילות הקטנות של המיעוט )האתני, התרבותי והחברתי( הישראלי הציוני בגליל המרכזי, קרי מנגנון מיון ובקרה ביישובים הקהילתיים בגליל המרכזי, נשענת על שני עוגנים. האחד, הצורך בהגנת זכויות האדם של מי שהקדישו שנים רבות )לעתים מפעל חיים( לבנייה האטית והשקדנית של המבנה העדין והשברירי של ההתיישבות בגליל המרכזי. הגנת הזכות לאישיות ולתרבות )כחלק מכבוד

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 7 האדם( של המתיישבים הישראליים הציוניים בגליל המרכזי, שהוא אזור פריפריה מובהק, מחייבת לשמור על הכלי המגן על זכות זו מנגנון המיון והבקרה של קליטת מתיישבים ביישובים הקהילתיים. העוגן השני הוא הצורך בהגנת האינטרס הלאומי של ישראל בתור מדינה יהודית ודמוקרטית, ובייחוד בצורך להבטיח את המשך הריבונות הישראלית )בפועל, הריבונות החלקית, ואולי רק שרידי ריבונות( בגליל המרכזי. פרויקט המצפים בגליל מארג היישובים הקהילתיים בתחום המועצה האזורית משגב הוא פרויקט בעל חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה; קריסתו היא בגדר איום אסטרטגי ישיר ומוחשי על המשך ריבונותה של ישראל בחבל ארץ פריפריאלי זה, ומכאן קצרה הדרך לקריסת המפעל הציוני כולו בארץ-ישראל. מאמר זה מצמצם עצמו לבחינת הסוגיה של ועדות המיון והקבלה אך ורק ביישובים שהם קהילות קטנות של מיעוט חברתי, תרבותי וערכי-השקפתי בפריפריה של ישראל: הגליל המרכזי. השאלה העומדת לדיון היא בעלת משמעויות אסטרטגיות וגאואסטרטגיות מכריעות בכל הנוגע להמשך הריבונות האפקטיבית של ישראל במרחב הגליל המרכזי. המאמר אינו דן במעמד של יישובים שאינם עונים על שלושת התנאים המצטברים הללו )קהילות קטנות בעלות תפיסה ערכית-תרבותית משותפת; קהילות של מיעוט חברתי, תרבותי וערכי-השקפתי; קהילות בפריפריה(; לכן הוא אינו נוגע בשאלת ההצדקה למנגנון מיון ביישוב ישראלי ציוני בגודל בינוני )כגון עיר קטנה או מועצה מקומית( בפריפריה של ישראל; אין הוא עוסק באופן כללי במנגנון מיון וקבלה ביישובים קהילתיים באזור המרכז וגוש דן; ואין הוא עוסק במקרים שהאוכלוסייה הישראלית-ציונית היא רוב בחבל ארץ מסוים. בכל המקרים הללו קיימים שיקולים שונים בתכלית מאלה של הקטגוריה המיוחדת, הרגישה והחריגה של היישובים הקהילתיים בגליל המרכזי. נפתח את הדיון בסוגיה מורכבת זו בליבון ובניתוח עקרונות יסוד מוסכמים הנוגעים למהותה ולזהותה של מדינת ישראל. כבר כאן מן הראוי להדגיש, כי הסקירה הגאוגרפית והדמוגרפית שתובא בהמשך היא תיאורית,)descriptive( ואין היא מותחת ביקורת על האוכלוסייה הערבית המוסלמית בגליל המרכזי. אין בה כל קביעה או שיפוט ערכי, ומובן מאליו כי אוכלוסייה זו זכאית לשוויון מלא בהקצאת משאבים ותקציבים. מטבע הדברים, תיאור עלול לכלול בשוליים אלמנט מכליל מסוים. כך למשל ייתכן שבקרב האוכלוסייה הישראלית הציונית בגליל המרכזי יש כאלה שלא אימצו את ערכיה החוקתיים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בה במידה שאולי יש כאלה בקרב האוכלוסייה הערבית המוסלמית.

ארנון סופר 8 ועם זאת, דומה כי הקשר בין צביון חבל הארץ מידת צביונו כחלק מהמדינה היהודית והדמוקרטית והקשר בינו לבין הפרופיל הטיפולוגי של הרכב האוכלוסייה, הוא הדוק וחד- משמעי, ויש לכך השלכה לנושא המרכזי של מאמר זה תפקידן של ועדות המיון והקבלה. הקשר ההדוק בין הזהות החוקתית של מדינת ישראל בתור מדינה יהודית ודמוקרטית לבין שאלת הרוב היהודי )הציוני( במדינה מן המפורסמות הוא, כי ישראל היא דמוקרטיה חוקתית, זאת אומרת, צורת משטר המתבססת על דמוקרטיה והשואפת להגן על ערכים חוקתיים ולהגשימם. הערכים החוקתיים של ישראל, המוגנים )באופן חלקי( מפני חקיקה רגילה של הכנסת, מבוססים על היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. העיגון של ערכים אלו בחוקי היסוד שחוקקה הכנסת משקף את התפיסה המקובלת והמושרשת, מאז צעדיה הראשונים של התנועה הלאומית לגווניה שהקימה את ישראל, היא הציונות. הציונות שאפה להקמת מדינה יהודית, או "מדינת היהודים" )Judenstaat( בארץ ישראל, המבוססת על ערכים ראויים, דוגמת דמוקרטיה. נקודת המוצא המקובלת של המפעל הלאומי בארץ ישראל, שלימים התגבש למדינת ישראל, הייתה כי ללא השגת רוב יהודי-ציוני בחבלי ארץ ישראל לא תיכון מדינה יהודית. אין תקומה למדינה יהודית-ציונית בארץ ישראל ללא רוב יהודי-ציוני. דרישת הרוב היהודי-ציוני היא דרישה יסודית ובסיסית לעצם המשך קיומה של ישראל. מדינה שאבד בה הרוב הנאמן לעקרון היסוד של ישראל בתור מדינה יהודית ודמוקרטית אינה יכולה עוד להיות מדינה יהודית )או מדינת היהודים(. זו מדינה בעלת מהות שונה לחלוטין מזו שעמדה בבסיס התנועה הלאומית ההיסטורית של היהודים, הציונות. בקצרה, העיקרון החוקתי-משפטי הנוגע למהותה של ישראל כמדינה שהיא "מדינה יהודית ודמוקרטית", מחייב קיום רוב יהודי-ציוני בתחומי מדינה זו. על בסיס עקרון יסוד זה שאפה הציונות, מאז ומתמיד, להשגת רוב יהודי-ציוני בארץ ישראל. רוב זה היה תלוי ומותנה בהגירת יהודים )הגירה חיובית( אל הארץ. מכאן, הדגש המרכזי ששמה הציונות, בכל תולדותיה, על עקרון העלייה היהודית החופשית לארץ. עיקרון זה, בדבר הרוב היהודי, מבסס את עצם מהותה החוקתי של ישראל בתור מדינה יהודית ודמוקרטית; לפיכך, כל עוד ייכ ון רוב זה, ישראל תתקיים בתור מדינה יהודית ודמוקרטית; משעה שרוב זה יעמוד בסכנה, לא תוכל עוד ישראל להיות מדינה יהודית ודמוקרטית.

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 9 מן הראוי להבהיר כי אנו עושים שימוש במונח של עקרון הרוב היהודי בישראל מבלי להיכנס להבחנות ולדקויות הנוגעות לשאלה, מי כלול במסגרת הגדרה זו. יתרה מזו, בדומה להגדרות רבות אחרות במדעי החברה, יש לה שוליים של עמימות. כך, למשל, מה דין האוכלוסייה הלא-יהודית שהגיעה לארץ מברית המועצות לשעבר משלהי שנות השמונים? נראה כי ההנחה צריכה להיות כי רוב אוכלוסייה זו תיטמע בקרב החברה הישראלית. לפיכך, ככלל, עולה כזה, הרואה בישראל את עתידו, מצדד בשירות צבאי ונאמן למסגרת המינימלית של מטרת המדינה ותכליתה כמימוש שאיפת הדורות של עם ישראל, קרי מדינה יהודית ודמוקרטית, והוא חלק מהרוב הישראלי הציוני. לכן, למשל, יש לכלול את מרבית הדרוזים אזרחי המדינה ברוב זה. לעומת זאת, ספק אם החוגים השוליים )והקטנים יחסית( בעדה החרדית, הנמצאים מחוץ לציונות, כלולים במסגרת מונח זה. אין לכך חשיבות רבה: הלכה למעשה, רוב התומכים בעיקרון של מדינה יהודית ודמוקרטית הם יהודים, ורוב היהודים בישראל תומכים בכך. עקרון הרוב היהודי בישראל שיקול אסטרטגי מכריע עקרון הרוב היהודי חורץ החלטות אסטרטגיות גורליות, שכן גבולותיה המשפטיים של ישראל, כלומר הגבולות שמוחל בהם המשפט, השיפוט והמינהל של ישראל, הותוו )ומותווים( על פי שיקולי שמירת הרוב היהודי. גבולותיה המדיניים של ישראל כיום כפי שישראל עצמה תופסת אותם מבוססים על הגבולות שהיו ערב מלחמת ששת הימים: גבולות 5 ביוני 1967 בתוספת ירושלים רבתי ורמת הגולן. חרף העובדה כי היו בישראל ממשלות שסברו כי שטחי יהודה ושומרון הם חלק אינטגרלי מהמדינה, לא מצאה לנכון שום ממשלה להחיל על שטחים אלה את המשפט, השיפוט והמינהל של ישראל )"סיפוח"(. להבנתי, שיקול מרכזי ואולי זה השיקול המרכזי בהחלטה אסטרטגית זו הוא החשש מהתמעטות הרוב היהודי בישראל. שיקול זה )שמירת הרוב היהודי בישראל( אף מילא תפקיד ויש חולקים על משקלו המדויק באימוץ וביישום הנסיגה החד-צדדית של ישראל מרצועת עזה )"ההתנתקות"( בשנת 2005, וכן בפיתולי גדר המערכת המפרידה בין ישראל ליהודה ושומרון )ראה עשרות פרסומי המחבר על הדמוגרפיה בישראל והסכנה בסיפוח שטחי יו"ש לישראל או פרסומו של יניב גמבש על הגבול האתני במסגרת קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, 2010(.

ארנון סופר 10 נרחיב בעניין זה: שיקול שמירת הרוב היהודי של ישראל מלווה אותה משחר ימיה, למשל החלטה 181 של העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות )ההחלטה מ- 29 בנובמבר 1947(, שעל יסודה כוננה מדינת ישראל, התבססה על המלצות הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניני פלשתינה )א"י( (UNSCOP( United Nation Special Committee of Palestine שפורסמו ב- 31 באוגוסט 1947. תוכנית זו )"תוכנית החלוקה"( קבעה כי יש להקים שתי מדינות בארץ ישראל מדינה יהודית ומדינה ערבית. מרחב ירושלים )לרבות בית לחם( אמור היה להיות שטח ניטרלי בחסות האומות המאוחדות. גבולותיה של המדינה היהודית בתוכנית החלוקה נגזרו מעקרון שמירת הרוב היהודי. לפיכך, שטח המדינה היהודית השתרע על מרחב הגליל העליון ועמק הירדן )כולל עמק בית שאן(; עמק יזרעאל ומישור החוף )ובו עמק חפר(, על חלק מהשפלה הפנימית ועל מרבית הנגב )מפה 1(. מן הראוי להדגיש אם כן, כי על פי החלטה 181 היה אמור מרחב הגליל ההררי כולו הווי אומר: מרחב נצרת, בואכה בקעת בית נטופה ובקעת בית הכרם ועד מרחב מעלות תרשיחא והר מירון להיות חלק מהמדינה הערבית )הפלסטינית( שתקום לצדה של המדינה היהודית. הסיבה להמלצה זו הייתה פשוטה בתכלית: ההתיישבות היהודית לא נטעה שורש באזור הגליל ההררי. ההתיישבות הדלילה נכון לשנת 1947 בגליל המערבי )נהריה, קיבוץ חניתה, קיבוץ אילון, קיבוץ מצובה וקיבוץ יחיעם( לא הצדיקה לשיטת חברי UNSCOP את מסירת חבל ארץ זה למדינה היהודית. תמונת המצב בכל הנוגע לגליל המרכזי במועד הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הייתה חד-משמעית: הגליל המרכזי הוא שטח הנתון לשליטה ערבית-פלסטינית והוא מיועד להיות חלק מהמדינה הערבית-הפלסטינית. יוזכר, כי מדינות ערב והציבור הערבי הפלסטיני דחו את תוכנית החלוקה; סירוב זה הוביל לאירועי אלימות ואיבה קשים החל משלהי 1947 ועד ראשית 1949; זו מלחמת העצמאות של ישראל. עד לתחילת המהלך הצבאי של כוחות צה"ל בגליל בליל 8 ביולי 1948 עם כיבוש כוויכאת )כיום: קיבוץ בית העמק( במסגרת מבצע "דקל". בתום מבצע "דקל" )14 ביולי 1948(, שלטה ישראל רק על רצועה צרה בגליל המערבי; רובו של הגליל המרכזי היה בשליטה ערבית. בתום המבצע הועמקה האחיזה היהודית בגליל המערבי ובעמק זבולון )כולל שפרעם ואעבלין(,

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 11 לבנון סוריה חיפה הים התיכון יפו תל אביב ירושלים באר שבע ירדן מצרים מדינה יהודית מדינה פלסטינית שטח בין-לאומי מפה 1: תוכנית החלוקה של 1947

ארנון סופר 12 ואולם הגליל המרכזי נותר בידיים ערביות-פלסטיניות. כך, למשל, בקעת בית הכרם ומרחב עראבה-דיר חנא-ס'חנין נותרו בשליטה ערבית. נצרת עצמה נכבשה ב- 16 ביולי 1948. יתר חלקי הגליל נכבשו במבצע "חירם", שהתחיל ב- 28 באוקטובר 1948 והסתיים ב- 31 בו. עיקר הקרבות נערכו מול כוחות "צבא ההצלה" )ג'יש אל אנקאד(, שהתארגן בשלושה מרחבים חטיבתיים במרחב הגליל )חטיבת ירמוך הראשונה, השנייה והשלישית(. חשוב לציין כי עיקר האוכלוסייה הערבית בגליל המרכזי נותרה במקומה, ושרוב יישובי הגליל המרכזי לא ננטשו. הגליל המרכזי בתפיסת האוכלוסייה הערבית להלן סקירה תמציתית השופכת אור על אחת מתפיסות היסוד המרכזיות והמקובלות ביותר בחברה הערבית הפלסטינית בישראל כיום, זו התפיסה הרואה במרחב הגליל כולו, לכל דבר ועניין, שטח פלסטיני כבוש )למשל, בשיריו של תאופיק זייד(. אין זה המקום לפרוס את מלוא תהליכי ההקצנה, הרדיקליזציה והאיסלמיזציה, המתחוללים בדור האחרון, וביתר שאת בעשור האחרון, בחברה הערבית-הפלסטינית בישראל. אפשר להסתפק בתיאור הכללי, שעל פיו חוגים הולכים וגדלים מתוך המגזר הערבי-פלסטיני בישראל )ודברים אמורים, כמובן, לגבי אזרחים ישראליים(, קוראים תיגר על עצם הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אחד הארגונים המובילים במגזר זה הוא עדאלה המרכז להגנת זכויות המיעוט הערבי בישראל. רוח דברים זו באה לידי ביטוי בהצהרת חיפה )2006( ובחוקה הדמוקרטית של עדאלה )2007(. לעומת זאת, בחברה הישראלית )רוצה לומר, החברה המזדהה עם ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית( קיים קונסנזוס רחב ביותר מקיר לקיר ועל פיו השטחים שנכבשו במלחמת העצמאות הם חלק ממדינת ישראל. השסע הפוליטי בחברה הישראלית סב סביב השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. אין כל גוף מדיני או פוליטי ישראלי, בין שהוא נמצא בגדריה של הציונות ובין שהוא מחוץ לציונות, המערער על ריבונותה של ישראל בתוככי גבולות 5 ביוני 1967, ובכלל זה מרחב הגליל המרכזי. קיצורו של דבר, קיים הבדל תהומי בין החברה הישראלית לחברה הערבית-פלסטינית בישראל באשר לעצם הלגיטימיות של השליטה הישראלית על שטחים שנכבשו במהלך מלחמת העצמאות, דוגמת הגליל המרכזי.

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 13 הבדל דרמטי זה הוא נתון בעל חשיבות מכרעת בכל דיון אסטרטגי שיש לו השלכות על גורלו של הגליל המרכזי. על רקע נתוני יסוד אלו ובראשם כיבוש הגליל המרכזי במלחמת העצמאות וכינון ממשל צבאי באזורים אלה עד שנת 1966 ניתן לעמוד על יעד הפיזור המרחבי של האוכלוסייה היהודית בישראל במסגרת ההגנה על זהותה החוקתית של ישראל )מדינה יהודית ודמוקרטית(. עקרון הרוב היהודי במדינת ישראל עקרון הפיזור המרחבי עמדנו על כך כי העיקרון של הרוב היהודי המונח בתשתית הקמתה של מדינת ישראל הוא בעל היבט כפול: ההיבט הראשון הוא עצם קיומו של רוב יהודי בתוך כלל אוכלוסיית ישראל. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה )להלן הלמ"ס(, ב- 31 בדצמבר 2010 היו במדינת ישראל כ- 7.509 מיליון תושבים, 75.4% מהם )סך הכול 5.664 מיליון איש( היו יהודים. האוכלוסייה הערבית בישראל מנתה 1.4 מיליון נפש, ועוד 126 אלף דרוזים. פירושו של דבר, כי בישראל נשמר הרוב היהודי. רוב זה הולך ופוחת. הוא הולך ונשחק: משיעור של כ- 80% ואף 81% יהודים בסוף שנות ה- 90, צנח שיעור היהודים לכ- 76% ; עם זאת, הוא עדיין נותר רוב מוצק למדי. חרף העובדה, ששיעור התינוקות היהודים הנולדים בישראל צנח לכ- 70% בלבד מכלל הלידות בישראל בשנות 2006 2010, אין מקום של ממש, לפחות לא בטווח הקצר והבינוני, לחשש שמא רוב יהודי זה יישמט. יתרה מזו, אם נוסיף לחישוב את האחרים, קרי ילידי ברית המועצות לשעבר החיים אתנו, מדובר ב- 320 אלף נפש ב- 2010, כך ששיעור היהודים והאחרים הוא 79.7% מכלל האוכלוסייה )למ"ס 2010(. באשר לתחזיות לשנים 2025, 2030, הלמ"ס צופה ירידה נוספת בשיעור היהודים והאחרים וב- 2025 שיעורם ירד ל- 74.8% מכלל האוכלוסייה. בשנת 2030 יעלה שיעורם ל- 76.3% )למ"ס 2010(. ההיבט השני הוא קיומו של רוב יהודי באזורים הגאוגרפיים המרכזיים של ישראל. הכוונה לרוב יהודי המרוכז כולו בגזרה צרה במישור החוף, בייחוד במחוזות תל אביב והמרכז לפי החלוקה המינהלית של משרד הפנים )"מדינת תל אביב"(, אינו יכול לעמוד בדרישת הרוב היהודי-ציוני במדינה כולה.

ארנון סופר 14 התפרוסת של האוכלוסייה היהודית בישראל מתאפיינת בריכוז גבוה ביותר באזור מישור החוף וכן במוקד המטרופוליני בין ירושלים ומדינת תל אביב. לצד ריכוז זה יש אוכלוסייה יהודית דלילה בשני אזורים עיקריים, הנגב והגליל. רבים וטובים מופתעים לשמוע עד כמה נמוך מספר היהודים )ועוד יותר מכך המספר הזעיר של יהודים צעירים מתחת לגיל 40( בגליל המרכזי ובנגב. נקודה זו היא בעלת חשיבות מרובה, ולכן נעמוד עליה בהרחבה. הקשר בין הרוב הציוני בפריפריה )גליל מרכזי( לבין הריבונות הישראלית באזור זה בפועל, עקרון הרוב היהודי )או הרוב הציוני( גוזר את הריבונות הישראלית על מרחב פיזי וגאוגרפי נתון. אין מקיימים ריבונות של מדינה באמצעים וירטואליים. ריבונות משמעה הגמוניה ופרופיל תרבותי של מרחב מסוים. פרופיל זה קם ועולה בראש וראשונה מתוך מציאות פיזית-אקטואלית, וכן מנתונים דמוגרפיים קונקרטיים. האוכלוסייה היהודית בגליל )ובנגב( היא האוכלוסייה הממשית המגשימה בפועל, בחיי היום- יום, את ריבונות ישראל בגליל )ובנגב(. שיעור היהודים בנפת באר-שבע 63% מכלל האוכלוסייה )היתר בדווים(. באזור טבעי באר-שבע שיעור היהודים 50.3% בלבד. במחוז הצפון שיעור היהודים ב- 2010 44.5% ואילו במישור החוף-מרכז 88%, ת"א 93.6% וחיפה 81.8% )למ"ס.)2010 כשמדברים על ישראל כעל מדינה יהודית ודמוקרטית מתכוונים לחברה בעלת צביון תרבותי- אינטלקטואלי-מורשתי מסוים. צביון זה בא לידי ביטוי במעמד השפה העברית במרחב הפרטי והציבורי; במעמד הסמלים של המדינה דגל ישראל, סמל המדינה וההמנון ובייחוד ביחס של התושבים במרחב נתון אל סמלים אלה; בציון חגי ישראל העיקריים וימי המועד העיקריים שלה שלושת הרג לים, ראש השנה ויום הכיפורים, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, יום העצמאות יום הזיכרון ויום השואה; בתשתית ערכית משותפת: בשמירה על ערכיה של ישראל, על חוסנה המוסרי והחינוכי ועל עוצמתה הכלכלית והביטחונית. צביון זה יונק מתוך ראיית ישראל כמוקד הזדהות של יהודים בעולם כולו ובא לידי ביטוי בגישה החיובית אל עצם השירות הצבאי )או השירות הלאומי( בצבא ההגנה לישראל. ההצטברות של התנהגויות אנושיות אלו, היא היא הנוסכת תוכן ממשי, ריאלי, להיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 15 ואולם, רוב אזרחיה הערבים של ישראל אינם מזדהים עם צביונה של ישראל. רובם ככולם אינם מניפים את דגל המדינה. הם אינם מזדהים עם טקסי השמחה הקולקטיביים, דוגמת יום העצמאות, וגם לא עם טקסי האבלות הקולקטיביים, כיום הזיכרון לחללי צה"ל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה. הדברים ברורים וידועים ואין טעם להרחיב. לכן, עם ההתבססות וההעמקה של הרוב הערבי הפלסטיני בכל מרחב הגליל המרכזי לובש האזור כולו גוון המזכיר פחות ופחות את ישראל ומזכיר יותר ויותר את השטחים שישראל מחזיקה מאז מלחמת ששת הימים, שקיבלו את השם יהודה ושומרון )להלן: יו"ש(. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח יחסי הגומלין המורכבים בין הערבים הפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית )ערביי הגליל המרכזי( לבין הערבים הפלסטינים תושבי יו"ש. חרף ההבדלים בין אוכלוסיות אלו אפשר היום לומר, שעוצמת הזיקות בין הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל לבין אחיהם ביו"ש הלכה והתחזקה, בין היתר בזכות הזיקה האישית והמשפחתית )כולל התאזרחות של תושבי יו"ש בישראל(, הזהות הלאומית, האתנית והתרבותית המשותפת, והסולידריות עם אחיהם בגדה המערבית. ההשלכה של כל אלה היא שהלכה למעשה, הזהות של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בגליל המרכזי היא חלקית בלבד, מרוקנת מתוכן מהותי, שברירית. לעניין זה נוסיף את הניסיון הבין-לאומי המצטבר בסוגיה זו ונטען, כי בכל אזור בעולם שיש בו רוב ניכר לאוכלוסיית מיעוטים, שיש בו מנהיגות מובילה, שיש בו בסיס כלכלי ואף השתייכות לאותו עם או לאותו מיעוט מעבר לגבול המעודדת היפרדות, אירדנטיות )irredenta( או רק עידוד רגשות לאומיים אזור כזה עלול במוקדם או במאוחר להתנתק מהליבה )סופר 1984(. אם נוסיף לזה מתחים בין אוכלוסיית המרכז לפריפריה, נוכל להניח שהמשבר בדרך. לדוגמה נזכיר את קוסובו, אירלנד, כורדיסטן, טימור, קוויבק, יוגוסלביה לשעבר, ביאפרה, פקיסטן-הודו ואפילו קורסיקה מול צרפת וקטלוניה מול ספרד. הגליל המרכזי הרכב האוכלוסייה מרחב הגליל המרכזי, הכולל כמעט את כל הרצועה שבין מפרץ חיפה ועד הכנרת, להוציא את עמק זבולון במערב ואת בקעת ארבל במזרח )מפה 2(, הוא חבל ארץ השוכן בלב הגליל כולו והוא בעל רוב ערבי-מוסלמי מוחלט. רוב זה משתרע לכיוון הגליל התחתון בואכה נצרת.

ארנון סופר 16 אילון הים התיכון יחיעם כרמיאל נהריה עכו שפרעם חיפה נצרת גבול תוכנית החלוקה 29.11.47 גליל מרכזי-מערבי - אזורים טבעיים יישוב ערבי גדול יישוב יהודי גדול מפה 2: הגליל אזורים סטטיסטיים שיעור האוכלוסייה הערבית-מוסלמית במרחב הגליל המרכזי, כהגדרתו כאן, נע סביב 75% מהאוכלוסייה. שיעור האוכלוסייה היהודית אינו מגיע ל- 25% מהאוכלוסייה )מדובר באזורים טבעיים של הלמ"ס כרמיאל, שפרעם, ונצרת(. שיעור זה נותר פחות או יותר בעינו, אם מצמצמים וממעטים את הגדרת הגליל המרכזי, דהיינו מרחיבים את הגליל המרכזי לאזורים טבעיים כיחיעם ואילון, כלומר כל הגליל העליון המרכזי יחד עם הגליל התחתון. מכל אלה עולה, כי הרוב הערבי בגליל המרכזי כולו נותר יציב ואף הולך וגדל, וכי האוכלוסייה הישראלית הציונית )רובה ככולה אוכלוסייה יהודית( בגליל המרכזי היא מצומצמת: בעיר כרמיאל, הקטנה יחסית, וביישובי המועצה האזורית משגב, שרובם יישובים קהילתיים קטנים. בגדולים שביישובים אלה יובלים, מורשת וגילון יש כ- 1,000 תושבים בלבד, והקטנים שבהם מונים כ- 200 נפש ואף פחות. סך כל האוכלוסייה היהודית במרחב זה מרחב השיפוט של המועצה האזורית משגב עומד על כ- 15.5 אלף תושבים בלבד. כל הנתונים הללו הם נתונים פומביים, רשמיים ומעודכנים )הלמ"ס, 31 בדצמבר 2010(. זו גם התמונה במועצות אזוריות מרום הגליל וגליל תחתון, ביישובים כמו חזון, פרוד, כפר חנניה ואחרים.

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 17 לעומת זאת, מספר התושבים בכל אחד מכפרי הערבים בגליל המרכזי )ליתר דיוק, עיירות( עולה על כלל אוכלוסיית המועצה האזורית משגב גם יחד. לדוגמה, כפר מנדא, הממוקם על כביש 784, שהוא ציר הגישה אל שטח המועצה האזורית משגב מכיוון דרום, כפר מוסלמי גדול )אין בו משפחות שאינן מוסלמיות( מונה ב- 2010 כ- 16 אלף תושבים. כפר מנדא מצטיין בנוכחות בולטת ומסיבית של מוסלמים צעירים חוזרים בתשובה, אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. היישוב היה בין מובילי ה"התנגדות" )מקאוומה( שבאה לידי ביטוי באינתיפאדת אל-אקצא באוקטובר 2000(. יישוב זה היה הראשון שיצא להתעמת עם בוני תוואי המוביל הארצי באדמות עמק בית נטופה בשנות החמישים. דוגמה נוספת היא הריכוז הערבי-המוסלמי )רובו ככולו( במשולש סח'נין-דיר חנא-עראבה. סח'נין היא עיר המונה יותר מ- 25.7 אלף תושבים; עראבה יותר מ- 21 אלף; דיר חנא כ- 8.9 אלף. ריכוז זה ובו כ- 56 אלף נפש שולט על ציר הגישה מכיוון מזרח )כביש 805( אל יישובי המועצה האזורית משגב )נתוני למ"ס 2010(. בגזרה המערבית שלו יושבות העיר שפרעם והעיר טמרה ושוכנים בו הכפרים כאבול ואעבלין. העיר טמרה, שסמוך מאוד לה שוכן מצפה אבי"ב, מונה כ- 28.7 אלף תושבים, כולם ערבים מוסלמים )מצפה אבי"ב, לסיבור האוזן, מונה כ- 700 נפש(. שפרעם מונה 36.2 אלף תושבים, כאבול 12.1 אלף תושבים אעבלין 11.5 אלף תושבים וביחד מונה המטרופולין 88,500 נפשות )למ"ס 2010(. יצוין, כי יחסים דמוגרפיים אלה )1 ל- 20 ואף 1 ל- 30 (, אינם חריגים כלל ועיקר. כך, למשל, הכפר שעב כפר מוסלמי בגודל בינוני מונה כ- 6,000 תושבים, ואילו היישובים היהודיים השכנים שורשים מהצד האחד ויעד מהצד האחר, מונים יחדיו פחות מ- 900 נפש. נעבור לבקעת בית כרם בעיר כרמיאל כ- 44.1 אלף תושבים ב- 2010 )ב- 2006 היא מנתה 44,500 נפש(. כ- 90% מאוכלוסיית כרמיאל הם יהודים ועולים לא-יהודים מברית המועצות לשעבר, וכ- 10% הם ערבים. זה הריכוז הישראלי הציוני הגדול והחזק ביותר בגליל המרכזי. כרמיאל ממוקמת מדרום לכביש 85 )כביש עכו-צפון(. על כביש זה משני צדיו שוכנים היישובים בעינה, מג'ד אל כרום ודיר אל אסד, המונים ביחד כ- 31 אלף תושבים. לידם שוכן הכפר נחף )כ- 10.7 אלף(, וביחד מונה האוכלוסייה המוסלמית סביב כרמיאל 42,000 תושבים ב- 2010 )ללא היישובים ראמה, סג'ור ועין אל אסד במזרחה(. לבסוף יש לתאר את השלכות ההרחבה של הגדרת חבל הארץ של הגליל המרכזי לכיוון דרום. הרחבה זו מגדילה עוד יותר את הרוב הערבי-מוסלמי המוחלט בגליל המרכזי, שכן במטרופולין נצרת יש רוב מוסלמי גדול )בנתוני סוף 2010(. הרצועה שבין נצרת לדרומה של המועצה

ארנון סופר 18 אזורית משגב )בקעת בית נטופה( משופעת בכפרים ערביים, מוסלמיים בדרך כלל, גדולים וחזקים: כפר כנא כ- 18.8 אלף תושבים; ריינה כ- 17.3 אלף תושבים; עין מאהל כ- 11.2 אלף תושבים, משהד כ- 7,100 תושבים ועילוט 6,900 תושבים. אם נוסיף למטרופולין את טורעאן )כ- 11.9 אלף תושבים(, ואת יאפא )יפיע( )כ- 16.9 אלף תושבים(, נמצא שברצועה זו בלבד מלבד האוכלוסייה הערבית של נצרת )והריכוזים הערביים ההולכים וגדלים בנצרת עילית(, יש יותר מ- 90 אלף ערבים, רובם מוסלמים )יש ריכוזים של ערבים נוצרים ההולכים ומידלדלים בכפר כנא, בטורעאן, ביפיע ובמקומות נוספים(. בנצרת חיים כ- 75 אלף ערבים )נכון לשנת 2010(. נצרת עילית, שהיא היישוב בעל האופי היהודי העיקרי במרחב זה מונה כ- 41 אלף נפש, מהם לפחות 11,000 תושבים רשומים ערבים )המספר בפועל כנראה גבוה אף יותר(, ולידם 29.5 אלף יהודים. בסך הכול מתגוררים במטרופולין )בלי אכסאל, דבוריה, רומת הייב והסביבה( כ- 174 אלף ערבים, רובם מוסלמים, ולידם 29.5 אלף יהודים. באירועי אוקטובר 2000, היתה נצרת עילית בבחינת עיר במצור שנמשך כמה ימים, מוקפת מכל צדדיה על ידי יישובים ערביים גדולים. ראינו אפוא כי הקביעה המדויקת בדבר הרכב האוכלוסייה בגליל המרכזי תלויה בתיחום המדויק של החטיבה הגאוגרפית שעל פיה מוגדר הגליל המרכזי. נמשיך בתיחומים השונים ונמצא נתון מרתק ומאלף: בתחום השטח שנכבש במלחמת העצמאות ושנועד למדינה הפלסטינית הגליל ההררי ומישור החוף הצפוני )כולל נהריה( יחסי יהודים לעומת ערבים הם: לוח 1: יחסי יהודים לערבים בשטח שיועד למדינה הפלסטינית בגליל שנה יהודים לא-יהודים )בעיקר, ערבים( מספר שיעור מספר שיעור 67% 450,400 33% 223,900 1997 64.5% 556,800 35.5% 260,600 2007 70% 623,000 30% 279,000 2010 מקור: למ"ס 2010. הלוח מלמד שהאוכלוסייה היהודית היושבת בשטחים שהוכללו בתוך ישראל בעקבות מלחמת העצמאות פחתה ל- 30% בלבד )בשנת 2010(; אם נצמצם את הדיון לשטח שיועד למדינה הפלסטינית אך בלי מישור החוף, הרי ב- 2010 מתגוררים שם 172 אלף יהודים )23.3% מכלל האוכלוסייה( ולידם 565 אלף ערבים, 76.7% מכלל האוכלוסייה )למ"ס 2010(.

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 19 המגמות הדמוגרפיות בגליל המרכזי אוכלוסייה יהודית מזדקנת עם ילודה נמוכה והגירה שלילית בשולי הנתונים הדמוגרפיים שהובאו לעיל מן הראוי להעיר ארבע הערות בנוגע למיעוט היהודי-ציוני בגליל המרכזי: 1 הזדקנות 1. האוכלוסייה היהודית בגליל האוכלוסיה היהודית בכל הגליל ההררי נמצאת בתהליך הזדקנות. דהיינו בכל חבל הארץ החל מנצרת בדרום וכלה בגבול לבנון בצפון, כולל מעלות תרשיחא, גוש תפן וכפר ורדים, הוא הגיל. מדובר באוכלוסייה שהצעירים בה )גילאי 45-20( בוחרים להגר מהפריפריה למדינת תל אביב )ולחו"ל(, וכך נמנעת ילודה במקום ומואץ שיעור ההזדקנות. על רקע התשתית העובדתית התמציתית והחלקית שהונחה עד כאן מן הראוי לבחון במישרין את השאלה מה ההשלכות הצפויות לביטול מנגנון המיון והסינון של המועמדים להתיישבות ביישובים הקהילתיים בגליל המרכזי? מה צפוי להתחולל בעקבות ביטול זכותן של הקהילות הללו לעצב את אורח חייהן כקהילות ישראליות ציוניות בגליל המרכזי? 2 בנוגע 2. לאוכלוסייה הלא-יהודית יש להבחין דרוזים לערבים, ובעיקר מוסלמים. בגליל התחתון המרכזי כמעט שאין דרוזים בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית, ואילו בחלק הצפוני של הגליל ההררי יש אוכלוסייה דרוזית גדולה. בדרך כלל, הדרוזים בישראל מזדהים עם ערכי מדינת ישראל, וחרף שחיקה מסוימת שחלה בשנים האחרונות, רובם תומכים בשירות צבאי של גברים )לא דתיים( בצה"ל. 3 שיעור 3. הילודה בקרב היהודים והעולים הלא-יהודים, וגם בקרב הנוצרים והדרוזים, נמוך בצורה משמעותית מזה שבקרב האוכלוסייה הערבית-המוסלמית. לכן, נראה שבקרב שכבת הגיל של ילדים עד גיל 18 שיעור היהודים בגליל המרכזי נמוך מאוד לעומת האוכלוסייה המוסלמית, דבר המנבא על המשך הגידול במגזר המוסלמי לעוד שנים, גם אם הריבוי הטבעי במגזר זה הולך ויורד. 4 היבט 4. נוסף המשפיע על הקבוצה היהודית )הקבוצה הישראלית-ציונית( בגליל - היעלמות האוכלוסייה הנוצרית בריכוזי הערבים המוסלמים אחת התופעות המרתקות, והעצובות, בגליל המרכזי בעשורים האחרונים היא היעלמות הקהילות הנוצריות מהאזור. הגליל בכלל והגליל המרכזי בפרט התאפיין בקהילות נוצריות, חלקן עתיקות יומין. מאז אמצע שנות השמונים של המאה ה- 20, עקב לחץ גלוי וסמוי מצד הרוב המוסלמי, מתרחש תהליך

ארנון סופר 20 נטישה, הידלדלות ושקיעה של הקהילות הנוצריות בגליל המרכזי. בכפרים שהיו בהם בעבר כמעט אך ורק נוצרים )אעבלין, לדוגמה( יש כיום אוכלוסייה מוסלמית נכבדה. עזיבה רצופה של אלפי נוצרים את נצרת, בעיקר ב- 20 השנה האחרונות, הובילה לאובדן הרוב הנוצרי בעיר זו. כיום, יותר מ- 60% מאוכלוסי נצרת הם מוסלמים. קהילות נוצריות קטנות שהיו בכפרים טורעאן או סח'נין, לדוגמה, כמעט שנעלמו. אלפי נוצרים עברו לאזור חיפה או היגרו מהארץ. תהליכים מעין אלה מתרחשים בכל מרחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה, וכבר יש מדינות שהאוכלוסייה הנוצרית נעלמה בהן לחלוטין. אילו תהליכים אלה היו מתרחשים באזורים אחרים בעולם היו מן הסתם מדברים על טיהור אתני. הדרישה לאישור התיישבות של משפחות ערביות מוסלמיות ביישובים הקהילתיים בגליל המרכזי תחת הכותרת של מימוש זכויות אזרחיות אינה מתיישבת עם פגיעה כה קשה וכה עמוקה בזכויות של אזרחים ערבים נוצרים בגליל המרכזי, היושבים זה דורות בכפרים בעלי רוב מוסלמי ונעקרים מהם תחת לחץ אסלאמי בלתי פוסק. מותר גם לשאול אם יישובים בעלי רוב מוסלמי מוכנים לקלוט יהודים לקהילתם. המציאות היא הקודמת ולא שאלות היפותטיות אין דבר כזה ולא יהיה! ברור כי טיעון זה לכשעצמו איננו יכול להצדיק אי קבלת ערבים מוסלמים ליישוב קהילתי קטן. התנהגות פסולה באירוע קונקרטי אינה יכולה להצדיק התנהגות פסולה באירוע מקביל. ביטול מנגנון המיון והסינון במצפים בגליל חיסול ההתיישבות היהודית בגליל המרכזי וקריסת תוכנית המצפים להערכתי, התוצאה ההכרחית והוודאית של ביטול מנגנון המיון והסינון של המועמדים להתיישבות במצפים בגליל המרכזי היא הכחדה של שאריות הנוכחות הישראלית הציונית במרחב זה וקריסת תוכנית המצפים כולה. במילים אחרות, ואין מנוס מהשימוש בלשון חד-משמעית וחריפה, ביטול מנגנון המיון והסינון בהקצאת מגרשים ביישובי המיעוט הישראלי ציוני )רובו ככולו יהודי( בגליל המרכזי פירושו חיסול חזון תוכנית המצפים ושינוי גאואסטרטגי מרחיק לכת בצפון הארץ. למיטב הבנתי, לשינוי כזה השלכות דרמטיות על הביטחון הלאומי של ישראל. ניתוח התשתית העובדתית שהונחה עד כה, וההסבר המפורט כאן בהמשך, מנמק ומבסס מסקנה קשה זו.

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 21 הקצאת מגרשים במצפים בגליל המרכזי לכל דורש א-סימטריה וחד-צדדיות מוחלטת מציאות החיים בגליל כולו, המושרשת במסורת של מאות שנים, מבוססת על יישובים כפריים )חלקם, צמחו לערים ממש(, בעלי זהות תרבותית מוגדרת ומובהקת. גם במקרים הספורים של כפרים מעורבים מבחינה דתית )מוסלמים, דרוזים, נוצרים וכו'( יש בדרך כלל הפרדה פיזית בין הקבוצות. רוב היישובים הכפריים הגדולים בגליל המרכזי הם בעלי אוכלוסייה ערבית מוסלמית בעלת רוב מוחלט. כך בכל היישובים הגדולים סביב נצרת, בכאבול, טמרה, שעב, כפר מנדא, כאוכב אבו אל היג'א, דיר אל אסד ונחף. בכפרים סח'נין, עראבה, מג'ד אל-כרום וטורעאן רוב זה כמעט מוחלט. המיעוט הדרוזי מתרכז בכפרים שההגמוניה הדרוזית בהם מלאה, בעיקר בחלקו העליון, ההררי, של הגליל: כסרא, ג'ת, יאנוח, בית ג'ן, עין אל אסד, ירכא ועוד. כמו כן יש ריכוזי בדווים בגליל המרכזי. בתחום המועצה האזורית משגב יש יישובים המבוססים על אוכלוסייה בדווית בלבד, כולם יישובי קבע מוכרים: הדמיידה, חוסניה, כמאנה, סלאמה, ערב אל נעים, וראס אל-עין. לכן, בחינת השאלה בדבר הקצאת מגרשים לכל דכפין ביישובים הכפריים הזעירים שהם בעלי אופי ישראלי ציוני בתחומי המועצות האזוריות משגב, מרום גליל, וגליל תחתון אינה יכולה להיעשות במנותק מהמציאות השוררת בגליל המרכזי זה מאות בשנים. הדרישה הבסיסית של השוויון מחייבת, לכל הפחות, הדדיות. היישובים המוסלמיים בגליל גדלים בעזרת אוכלוסייה מוסלמית; כפרי הדרוזים בגליל גדלים בעזרת אוכלוסייה דרוזית; כפרי הבדווים בגליל גדלים בעזרת אוכלוסייה בדווית; קשה למצוא הצדקה לכך שדווקא הכפרים שחיים בהם היהודים לא יוכלו להתפתח בעזרת אוכלוסייה ישראלית ציונית. במילים אחרות: אין התיישבות של משפחות לא-מוסלמיות בלב אוכלוסייה מוסלמית; אין התיישבות של משפחות לא-דרוזיות בלב אוכלוסייה דרוזית; אין התיישבות של משפחות לא-בדוויות בלב אוכלוסייה בדווית. לכן, הדרישה להתיר התיישבות של משפחות ערביות מוסלמיות דווקא ביישובים הישראליים הציוניים בגליל המרכזי עומדת בניגוד למציאות רבת השנים באזור זה.

ארנון סופר 22 המדיניות של מינהל מקרקעי ישראל בהקצאת מגרשים בגליל היא שימור מבנה הכפר המקומי בכל המגזרים, ובייחוד במגזר הערבי. מדיניות זו משתקפת בבירור בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל ובמכרזים של מגרשים המוצאים לשיווק בכפרים הערביים בגליל המרכזי, וחלה גם על הקצאות קרקע במגזרים נוספים המגזר הדרוזי, המגזר הבדווי ועוד. זהו קו מדיניות ראוי. האינטרס של המדינה הוא לשמר את היציבות של המבנה האתני המסובך והמורכב בגליל המרכזי. המרקם הבין-עדתי בגליל המרכזי עדין ביותר ראו ההתפרצויות האלימות באבו סנאן ובכפר יאסיף )מתח אתני בין דרוזים לנוצרים(; האלימות הבין-עדתית בכפר מע'אר )מרס 2005(; ההתנגשויות בעילבון )אפריל 2008(; המתיחות הבין-עדתית בעכו )אוקטובר 2008(; התנקשויות בין דרוזים ליהודים בפקיעין )ב- 2009 ( ואירועים רבים נוספים. אין להבין את אירועי יום האדמה )30.3.76( ואת אירועי אינתיפאדת אל אקצא בגליל המרכזי )מאורעות אוקטובר 2000( אלא בהקשר זה: זאת מתיחות חריפה ביותר, בעלת שורשים אתניים. על רקע זה פשוט וברור להבין, כי אם מינהל מקרקעי ישראל יקצה מגרשים לכל דכפין בלבה של השכונה הדרוזית בשפרעם, למשל, עלולה לפרוץ מהומה רבתי, וכך גם אם יקצה מגרשים למשקיעים יהודים, מאזור גוש דן, לדוגמה, בכפר ערבי מוסלמי, לשם בניית יחידות דיור לכלל האוכלוסייה )ולאו דווקא לערבים מוסלמים(. הקצאה כזאת עלולה להוביל לתסיסה, לאלימות ואף להתנגשויות עם כוחות הביטחון של ישראל. מכל אלה עולה, כי מן הבחינה הבלתי פורמלית, תפיסת עומק תרבותית וחברתית ומסורת עתיקת יומין אינן מאפשרות לכל אזרח או תושב בישראל לרכוש מגרש ולהשתקע באופן חופשי בכל יישוב ויישוב בארץ: קבוצה של ערבים נוצרים לא תוכל לרכוש מגרש בשכונה שהיא ערבית-מוסלמית או בכפר שהוא בעל אופי ערבי-מוסלמי; קבוצת אזרחים דרוזים לא תוכל להשתקע בלבו של כפר מוסלמי או בדווי בגליל המרכזי; בדווים לא יוכלו לקבל מגרשים בלב כפר ערבי-מוסלמי, דרוזי או נוצרי בגליל המרכזי. מן הבחינה הפורמלית, מדיניות מינהל מקרקעי ישראל היא להקצות קרקע לבני המקום. אם יבוטל מנגנון המיון והקבלה להצטרפות אל היישובים הקהילתיים )המצפים( בגליל המרכזי, יהיה זה מגזר יוצא דופן. ביטול מנגנון המיון יוביל לא-סימטריה ולחד-צדדיות. בעוד ערבים יהיו רשאים לנהור אל המצפים, ישראלים ציונים לא יוכלו להתיישב ביישובים המוסלמיים.

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 23 שיווק מגרשים במצפים בגליל המרכזי ללא מנגנון סינון הקצאת מרבית המגרשים לאוכלוסיית הרוב: ערבים מוסלמים שיווק המגרשים ביישובים הקהילתיים היהודיים בגליל המרכזי ללא כל ועדות מיון וקבלה מוביל בהכרח לרכישתם של מרבית המגרשים הללו על ידי אוכלוסיית הרוב )המוחץ( בגליל המרכזי. יצוין שהריבוי הטבעי בקרב האוכלוסייה הערבית המוסלמית גבוה ביותר, סביב כ- 3.1% בשנה. ניקח לדוגמה את העיר סח'נין מול היישוב הקהילתי אשחר או רקפת, השוכנים במרחק של כ- 1.5 ק"מ אלה מאלה. הריבוי הטבעי השנתי של סח'נין עולה על זה של שניהם גם יחד. אם אפוא ישווקו מאה מגרשים באשחר לכל המרבה במחיר, הרי באופן טבעי וללא כל מוטיבציה שלילית, רוב הרוכשים יהיו ערבים מוסלמים מסח'נין. התמריץ המובנה מצד ערבים מוסלמים בגליל המרכזי לרכישת מגרשים ביישובי המצפים בגליל המרכזי המסקנה כי שיווק חופשי של מגרשים ביישובים הקהילתיים בגליל המרכזי לכל המרבה במחיר יוביל לרכישה מסיבית של מגרשים אלה על ידי ערבים מוסלמים מאזור הגליל המרכזי נתמכת על ידי חמישה מניעים: 1. ביקוש איכות חיים ואיכות סביבה. המצפים בגליל המרכזי הם יישובים מטופחים. הטיפוח ניזון מהשקעות וממיסוי פנימי כבד )במשאבי זמן ואנרגיה ובמשאבים כספיים( של חברי האגודה השיתופית )היישוב הקהילתי(. הסוכנות היהודית או המדינה אינם שותפים להשקעות אילו מזה הרבה שנים. אדרבה המדינה מסבסדת את עלות התשתיות הציבוריות דוקא ביישובים הערביים בעוד ביישובים היהודיים התושבים משלמים את מלוא העלויות. תנאים אלה מאפשרים הקמת תשתית פיזית איכותית, שבין היתר היא פרי מערך מסועף של היטלים וחיובים כתנאי למתן היתרי בנייה ביישובים אלה. התושבים רואים ביישוב הקהילתי על המרחב הציבורי שלו את ביתם, ולכן הם מטפחים אותו )לעתים קרובות, על חשבון שעות הפנאי שלהם(. כמעט שאין עבירות בנייה ביישובים הקהילתיים. ככלל, הבנייה נעשית על פי היתר בנייה. בעבור זוג צעיר מהעיר ס'חנין או מהעיר טמרה, לדוגמה, המעבר ליישוב קהילתי כזה פירושו בדרך כלל עלייה משמעותית באיכות החיים ובאיכות הסביבה הפיזית. כידוע, חלק רחב

ארנון סופר 24 מהבנייה במגזר הערבי בגליל המרכזי אינה תואמת את הוראות הדין )אף על פי שבמרבית היישובים כיום יש תכניות מתאר תקפות ונדיבות מאוד(. יתרה מזו, רמת הציות והאכיפה של האוכלוסייה הערבית בכל הנוגע לדיני המיסוי המוניציפלי הן השוטף )ארנונה( הן המיסוי למימון תשתיות )היטלי ביוב, היטלים למימון כבישים, מדרכות וכו'( בקרב חלקים רחבים ביישובים העירוניים והכפרים הערביים בגליל המרכזי נמוכה ביותר. שיעור הגבייה של ההיטלים המיועדים למימון תשתיות הוא כמעט אפסי. מחסור חריף זה במקורות כספיים יוצר בחלק ניכר מהכפרים המוסלמיים בגליל המרכזי צביון מוזנח; רמת הניקיון הסביבתי והמודעות לטיפול ומיחזור בפסולת היא נמוכה; יש בהם מפגעים פיזיים רבים פסולת בניין, פסולת של מבני מלאכה )מוסכים, למשל( ופסולת ביתית. הבנייה צמודת הקרקע והמרווחת מאוד )בנייה בזבזנית מבחינת הצפיפות לדונם( הנהוגה במגזר הערבי גוררת עלויות גבוהות של תשתיות )קווי ביוב, כבישים, ניקוז וכו'(. עלויות אלו יפות לפרבר אמריקני אמיד; אוכלוסייה בחתך סוציו-אקונומי בינוני אינה מסוגלת לעמוד בהן, גם אם תוגבר רמת האכיפה והגבייה של חיובי המיסוי המוניציפלי. אם כן, שיפור ושדרוג של איכות החיים והסביבה הם תמריץ חזק לרכישת מגרשים ביישובים הקהילתיים בגליל המרכזי על ידי ערבים. 2. גידול דמוגרפי במגזר הערבי נוכח הגירה יהודית שלילית בקרב דור ההמשך של היישובים הקהילתיים. אחת התופעות הדמוגרפית העקביות זה יותר מעשור שנים בכל הפריפריה של ישראל היא ההגירה הפנימית של יהודים מהפריפריה אל מדינת תל אביב ואל מישור החוף המרכזי. הגירה זו לא פסחה על היישובים הקהילתיים בגליל המרכזי )עבודה מקיפה בנושא זה כתב דני מעוז, תושב אחד מיישובי משגב, בהוצאת קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה באוניברסיטת חיפה והמכללה לביטחון לאומי, 2009(. ההגירה השלילית חזקה במיוחד בקרב שתי קבוצות אוכלוסייה במגזר היהודי בפריפריה, ובייחוד בחתך המשולב של שתי קבוצות אלו. הקבוצה האחת היא של צעירים ישראלים ציוניים )יהודים עד גיל 30( שנולדו בפריפריה או התחנכו בה. צעירים אלה נוטים, באורח מובהק, להגר לגוש דן. עובדה זו, המתועדת היטב בספרות המחקרית, נובעת בעיקר מאפשרויות התעסוקה והבילוי האיכותיות, המגוונות והרווחיות בחלק זה של ישראל, הניזונות מהעוצמה הכלכלית, המסחרית והפוליטית ומהעושר התרבותי, החברתי והאינטלקטואלי שלו. הקבוצה השנייה, שאף היא מתאפיינת בהגירה שלילית חזקה, מסיבית ועקבית מהפריפריה, לרבות הגליל המרכזי, אל מטרופולין תל אביב ומישור החוף המרכזי כולו, היא קבוצת בעלי פוטנציאל ההשתכרות הגבוה

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 25 )עבודה מקיפה בנושא זה, "מדינת תל אביב איום על ישראל", מאת יבגניה ביסטרוב וארנון סופר ראתה אור אף היא בהוצאת קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, 2008(. 2006, במילים אחרות, דור ההמשך הישראלי הציוני בפריפריה בכלל ובגליל המרכזי בפרט, ובייחוד העילית הכלכלית-חברתית של דור זה, נוטה לעזוב את היישובים הקהילתיים בגליל ולחפש את עתידו בגוש דן. לעומת זאת, במגזר הערבי המוסלמי )שלא כבמגזר הערבי הנוצרי ההולך ונעלם בגליל המרכזי( ניכרת נטייה בולטת לחזור אל כפר המוצא ולטעת שורש במקום הלידה, בדרך כלל בכפר המוצא של משפחת הבעל. לכן, במרחב הגליל המרכזי יש ביקוש ער למגרשים פנויים לבנייה מצד דור ההמשך הערבי המוסלמי, שלרובו זהות ותודעה לאומית פלסטינית מובהקת. נוסף על כך יש לזכור, כי אנו נמצאים בעיצומו של המומנטום הדמוגרפי במגזר הערבי המוסלמי בגליל: על אף הירידה המסוימת בשיעורי הפריון )בייחוד מאז שנת 2003 והקיצוץ הדרמטי בקצבאות המוסד לביטוח לאומי המשולמות בגין ילדים(, היות שיותר מ- 40% מהאוכלוסייה הערבית המוסלמית הם ילדים ובני נוער, עומדים אלפי זוגות צעירים ממגזר זה להקים את ביתם ואת משפחתם בעשור הנוכחי בגליל המרכזי. מגמות דמוגרפיות אלו מחזקות עד מאוד את ההנחה ששיווק מגרשים ביישובים הקהילתיים הישראליים בגליל המרכזי לכל דורש יהפוך יישובים אלה בשלב הראשון, ליישובים כפריים דו-לאומיים, ובשלב שני ליישוביים ערביים לכל דבר ועניין. 3. מוטיבציה כלכלית. מחירי הקרקע. מחירי הקרקע בכפרים הערבים בגליל המרכזי האמירו מאוד בעשור האחרון. עלייה זו היא פרי התפוצצות האוכלוסין במגזר הערבי המוסלמי בגליל המרכזי, לצד שגשוג כלכלי של שכבות אוכלוסייה ניכרות בו. מחיר הקרקע לבנייה בחלק מיישובי הגליל המרכזי היה כ- 200 אלף דולר למגרש באמצע שנות האלפים ומאז המחירים הוכפלו ויותר. היות שהמסורת הערבית הפלסטינית מסתייגת ממכירת קרקע, נאלצים חלק מבני הדור הצעיר לחפש חלופות. ואמנם, מינהל מקרקעי ישראל מקצה את עיקר שטחי המגורים בגליל לאוכלוסייה הערבית המוסלמית, ויש לברך על כך. מכל מקום, היות שהביקוש מצד האוכלוסייה היהודית האיכותית למגורים ביישובים קהילתיים בגליל המרכזי הוא קטן, רמת המחירים ביישובים הקהילתיים בגליל המרכזי נמוכה יחסית. בשנת 2008 היה אפשר לרכוש ב- 200 אלף דולר בית נאה, צמוד קרקע, באחד היישובים הקהילתיים וגם שם המחירים הוכפלו אמנם אך לא באותו שיעור של המגזר הערבי. קיים אפוא

ארנון סופר 26 תמריץ כלכלי חזק למעבר אוכלוסייה ערבית מוסלמית צעירה ומבוססת מהערים והכפרים הערבים בגליל המרכזי אל היישובים הקהילתיים במשגב; מחירי הקרקע ביישובים הערביים ממשיכים לטפס מהר יותר מאשר ביישובים הקהילתיים. 4. העדפת בנייה צמודת קרקע. בציבור הערבי בארץ ניכרת העדפה למגורים בבתים צמודי קרקע. בנצרת עילית ובכרמיאל חלק עיקרי מהבנייה הוא בנייה רוויה, ואילו ביישובים הקהילתיים כל הבנייה היא צמודת קרקע. הדבר יוצר תמריץ חזק בקרב ערבים מן הסביבה לרכוש בתים ביישובים אלה. 5. מניע לאומי. בראייה הערבית הפלסטינית, השטחים שעליהם הוקמו המצפים ויתר היישובים היהודיים בגליל הם שטחים פלסטיניים לכל דבר ועניין. הם בעבורם בית ומולדת. לכן, ההתיישבות בשטחי היישובים הקהילתיים בגליל המרכזי היא חלק בלתי נפרד מהמאבק כנגד הכיבוש; זהו חלק מה"צומוד" ההיצמדות העקבית לקרקע והחזרה אליה. חלק ניכר מהאינטליגנציה הערבית רואה ברעיון של התיישבות ביישובים הקהילתיים הזדמנות היסטורית לעשיית צדק ולמימוש בפועל של זכות השיבה אצל "פליטי הפנים". לעומת זאת, בציבור היהודי, הסבור בטעות ובנאיביות כי ריבונות ישראל בגליל המרכזי מובטחת לעולמי עד, אין כל מוטיבציה מסוג זה. בסיכומו של דבר, האפקט המצטבר של ההגמוניה הדמוגרפית הטוטאלית מצד הציבור הערבי המוסלמי בגליל המרכזי, בצירוף חמשת התמריצים החזקים שפורטו לעיל, מוביל למסקנה כי אם יבוטלו ועדות המיון ביישובים הקהילתיים בגליל המרכזי, יביא הדבר להגירה משמעותית של ערבית מוסלמים אל יישובים אלה. אפשר כמובן להקשות ולומר מה רע בכך? מה פסול יש בכך שהמצפים יהפכו ליישובים דו-לאומיים? יש להשיב על שאלה זו. הפיכת המצפים בגליל ליישובים דו-לאומיים: פגיעה קשה בזכות לקיים קהילות ישראליות ציוניות בגליל המרכזי והטעיה והולכת שולל של המתיישבים להפיכת המצפים בגליל המרכזי ליישובים כפריים דו-לאומיים עלולות להיות תוצאות הרסניות. בראש וראשונה, יש בכך פגיעה אנושה בזכות האלמנטרית של קהילה אנושית להגדרה עצמית ולמימוש לגיטימי של ערכי הקהילה. מבחינה תולדות הגאוגרפיה וההתיישבות בארץ ישראל, פגיעה כזאת אינה פחות מאשר הטעיה והולכת שולל מצד המדינה של כל אותן מאות משפחות שעלו להתיישב בגליל המרכזי במסגרת

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 27 תכנית המצפים, שהרי המסר העיקרי שהעבירה המדינה למתיישבים בגוש שגב, בגוש צלמון ובגוש תפן היה, כי הם שותפים למעשה חלוצי של התיישבות יהודית ציונית בגליל. התיישבות זו התבססה על הקמת קהילות אנושיות וחברתיות בגליל המרכזי )הבלתי מיושב(, פרי התאמה בין-אישית. אנשים אלו השקיעו את כל הונם ואונם במעשה חלוצי זה. ב- 25 השנים האחרונות הם הקימו מערכת קהילתית יוצאת מן הכלל. איכות החינוך במשגב גבוהה ביותר. הקהילות החברתיות פעילות, חיוניות ומתאפיינות בתשתית ערכית מוצקה. אין זה הוגן ואין זה ראוי להפקיר אזרחים טובים ונאמנים אלו לטובת "חזון" של יישובים דו-לאומיים ולהרוס מפעל חיים שלם. להבנתי, אין סיבה לשלול דווקא מהקהילה )קהילת מיעוט( היהודית בגליל המרכזי את הזכות לממש את ערכיה ככל קהילה אחרת בגליל. היות שאינני מומחה בסוציולוגיה לא ארחיב בהיבטים הסוציולוגיים של נקודה זו. הפיכת המצפים בגליל ליישובים דו-לאומיים: מציאות נפיצה מן המקובלות הוא, הן בראייה המחקרית הדמוגרפית והגאואסטרטגית בישראל הן במחקר המשווה, כי מצב של יישובים דו-לאומיים בתוך חבל ארץ השנוי במחלוקת מדינית אתנית ותרבותית חריפה ועמוקה הוא מצב נפיץ ובלתי יציב. נתון יסודי להבנת התהליך הוא הנתון שעל פיו שיעור האכלוס )האיוש( של היישובים הקהילתיים מול התכנון הסופי הוא חלקי ביותר. למשל, היישוב רקפת כולל 170 בתי אב, בעוד התכנון המאושר של היישוב )תיקון 9 לתוכנית המתאר המחוזית ]תמ"מ[ של מחוז הצפון ]תמ"מ 2[( קובע אכלוס של 350 בתי אב ברקפת. ביישובי גוש שגב, כלומר יישובי לב הגליל המרכזי )רקפת, שכניה, מנוף, עצמון, קורנית, מצפה אבי"ב, יעד, יובלים ועוד(, פוטנציאל הקליטה המתוכנן גדול ומשמעותי ועומד על אלפי יחידות דיור. מובן, כי אם ישווקו מגרשים אלה לכל דורש, ישתנה לחלוטין אופי היישובים. אין כל ספק כי שיווק במתכונת בלתי-מבוקרת לחלוטין, מתכונת שאינה מוכרת ביישובים הכפריים הלא-יהודיים בגליל המרכזי, יוביל בשלב הראשון ליצירת יישובים קטנים דו-לאומיים בעלי מאפיינים של חיכוך כואב וחריף; בסופו של דבר ייוותרו היישובים הללו כיישובים ערביים פלסטיניים )עם שאריות של היישוב היהודי הישן(. ערבוב שתי אוכלוסיות לאומיות שונות )ישראלים ציוניים, ערבים מוסלמים פלסטינים(, שלא מתוך הכנה יסודית מראש ובחירה חופשית ומודעת של שתי האוכלוסיות גם יחד הוא מצב נפיץ. הרס הרקמה של הקהילה הוא אך ורק עניין של זמן.

ארנון סופר 28 כך, למשל, יכול להיות מצב שבעוד אלה חוגגים את יום העצמאות, אלה מציינים את יום הנכבה; בעוד אלה צמים ומכבדים את יום הכיפורים, אלה נוהגים בו כיום עסקים רגיל; בעוד אלה מבקשים תרבות ישראלית ועברית, המושתתת על ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אלה מבקשים תרבות ערבית ופלסטינית, שבסיסה הוא באסלאם. בקיצור, זהו מתכון בדוק לחיכוך בין-אתני, לתסכול, לחשדנות ולמרירות, כפי שאפשר ללמוד מן הסעיף הבא. יישובים כפריים דו-לאומיים בארץ ישראל: חיכוך בלתי פוסק עד אמצע המאה ה- 19 היו בארץ ישראל כפרים מעורבים רבים שחיו בהם קהילות יהודיות קטנות. בשפרעם התגוררו באמצע המאה ה- 19 60 יהודים. משפחות יהודיות התגוררו בכפרים ראמה וג'וליס. קהילת פקיעין מנתה עשרות רבות של יהודים. קהילות קטנות התקיימו בשכם )אז, עיירה קטנה( בחברון ובעזה. כל הקהילות הללו נעלמו; רובן ככולן בקיץ 1929, אחרי מאורעות תרפ"ט. חיכוכים ביישובים כפריים דו-לאומיים מוכרים לנו מהתיישבות של ערבים מוסלמים לצד ערבים נוצרים בכפרים בתחומי ארץ ישראל. לשתי הקבוצות הללו בדרך כלל אותה זהות אתנית, תשתית ערכית בסיסית משותפת, ערכי תרבות דומים, זהות לאומית פלסטינית קרובה, אותה שפה ומנהגים בסיסיים משותפים )בהקשר זה יצוין למשל, כי עזמי בשארה, מראשי התנועה הלאומית-הפלסטינית בגליל, הוא ערבי נוצרי(. עם זאת, אין כמעט יישוב מעורב שלא אירעו בו התנגשויות אלימות בין מוסלמים לנוצרים. המתיחות נובעת בין היתר מן המגמה הדמוגרפית המובהקת והעקבית פרי סיבות הנעוצות בריבוי טבעי )גבוה אצל המוסלמים ונמוך אצל הנוצרים( ומן ההגירה הגירה חיובית של ערבים מוסלמים, בעיקר משטחי יהודה ושומרון, והגירה שלילית של ערבים נוצרים, הן פנים- ארצית )לעיר חיפה ובנותיה( והן חיצונית, כך ששיעור המוסלמים הולך וגדל ושיעור הנוצרים הולך ויורד. יישובים מסוימים הידרדרו למציאות הקרובה במאפייניה לטיהור אתני: גירוש נוצרים על ידי מוסלמים. כך למשל במהומות בכפר טורעאן בחודש מאי 1997 נפגעו פיזית ערבים נוצרים, נשרפו בתים וכלי רכב ונגרם נזק רב לרכוש של נוצרים.

ההתנגדות לוועדות הקבלה ליישובים קהילתיים קטנים בפריפריה - הכצעקתה?! 29 המתיחות בולטת במקומות שהזרמים האסלאמיים הולכים ומתחזקים. המוסלמים מבקשים להקים מבני דת )מסגדים( בולטים, כפי שקרה בנצרת, שכיום יש בה כאמור רוב מוסלמי. כך קרה בכפר אעבלין ובמקומות נוספים. בכפרים הספורים שעדיין ניכרת בהם הגמוניה ערבית-נוצרית בגליל, דוגמת הכפרים מעיליא, פסוטה, וג'יש יש מאבק קשה, המתנהל בדרכים חוקיות וחוקיות פחות, על שמירת האופי הנוצרי. ההתפרצות האלימה שהייתה בכפר מע'אר בשנת 2005, של הרוב הדרוזי כלפי המיעוט הנוצרי, אינה מקרה יוצא דופן או מפתיע במציאות של הגליל. בעבר היו אירועים כאלה במרחב כפר יאסיף, באבו-סנאן ובמקומות נוספים. באור זה יש לראות גם את ההתפרצות האלימה בכפר פקיעין )בוקיע(, כשהרוב הדרוזי פעל מתוך רצון למנוע התיישבות של יהודים במקום. האירועים האלימים והקשים בעיר עכו ביום הכיפורים 2009 והמשך המתיחות בעיר זו ממחישים כי מבנה צפוף של יישוב דו-לאומי הוא למעשה חבית של חומר נפץ, בעיקר ביישוב דו-לאומי קטן בפריפריה. אין מקום להחריף מציאות זו בדרכי כפייה על ידי ביטול מנגנון המיון להתיישבות במצפים. יש כמובן להדגיש, כי מאמר זה מצטמצם לתיאור עובדתי של המציאות הדמוגרפית והגאוסטרטגית בגליל המרכזי, שהוא אזור מורכב. הפרת איזון עדין זה על ידי הפיכת היישובים הקהילתיים הציוניים ליישובים דו-לאומיים עלולה להיות הרת אסון. זהו היתר מפורש לחיכוך בין-עדתי ובין-אתני. הפיכת המצפים ליישובים דו-לאומיים: שלב מעבר בדרך לפלסטיניזציה מלאה של היישובים הקהילתיים בגליל המרכזי בקרב החוקרים )המעטים( של הדמוגרפיה והגאואסטרטגיה בישראל רווחת ומקובלת הדעה, שאם היישובים הקהילתיים בגליל המרכזי יהפכו ליישובים דו-לאומיים, יביא הדבר להתרוקנות היישובים הקהילתיים בגוש שגב מיהודים והם יצורפו לרשימת היישובים הערביים בגליל המרכזי. ברמה הגאואסטרטגית ובתפיסה הלאומית המקובלת בישראל, הבשלה והשלמה של תהליך כזה היא אסון בקנה מידה לאומי. על מה מתבססת קביעה זו? החיים ביישוב קהילתי קטן הם חיים אינטנסיביים ו"צפופים". שינוי פני היישוב בעקבות ביטול מנגנון המיון יערער את המסד הקהילתי והתרבותי של הקהילה המאוגדת במסגרת היישוב הקהילתי )האגודה השיתופית(. ישראלי ציוני )בדרך כלל, יהודי( המתגורר בגליל המרכזי רואה באופי הבסיסי של הקהילה ושל יישוב מגוריו שיקול

ארנון סופר 30 מכריע בהחלטתו על המשך המגורים ביישוב )"הזכות לתרבות"(. אם משפחה ישראלית ציונית חילונית מתגוררת ביישוב עצמון או ביישוב סמוך )שכניה או מנוף(, והיישוב ייהפך לבעל אופי דתי-חרדי, סביר מאוד להניח כי המשפחה תחפש לעקור מביתה ליישוב בעל אופי חילוני. אם תהליך כזה יתרחש בעיר, כגון הפיכת שכונות או רחובות שהתגוררה בהם אוכלוסייה יהודית בעיר לשכונות או רחובות ערביים )כפי שאירע בחיפה(, יש להניח שהאוכלוסייה היהודית החזקה תנדוד לשכונות בעלות צביון ישראלי ציוני חילוני באותה עיר. אולם, ביישוב קהילתי, למשפחה המבקשת להגן על זכותה לממש את אורחות חייה באמצעות קהילה בעלת פרופיל תרבותי מסוים אין מפלט. עליה לבחור שמירת הזכות לתרבות על ידי עקירה למקום אחר או ויתור על זכות בסיסית זו. אופי הסביבה הקרובה ופרופיל הזהות התרבותית והערכית של מקום המגורים הם גורם מכריע לגבי ההחלטה על המשך המגורים במקום זה. משקלו הסגולי של שיקול זה הולך וגדל, ככל שהיישוב מתאפיין במרחב ציבורי משותף ואינטנסיבי, דבר המאפיין מאוד את היישובים הקהילתיים במשגב וביתר המועצות האזוריות בצפון, ופוחת ביישובים גדולים ואנונימיים. רוב היהודים במשגב יירתעו ממגורים בסמיכות למסגד מוסלמי, שיוקם, מן הסתם, ביישוב הקהילתי הדו-לאומי; רובם יירתעו ממגורים ביישוב שהמרכז היחיד לממכר מזון ומשקאות בו )מכולת, מינימרקט, סופרמרקט, על פי גודל היישוב( אינו מוכר משקאות חריפים בשל איסור דתי. הוא הדין לגבי סירוב של שכנים לכבד את זכר נספי השואה ואת חללי מערכות ישראל על ידי עמידת דום בעת הצפירה )וראו מה קרה ביישוב המעורב נוה שלום, שהציבור הערבי-פלסטיני בו הסתייג מהקמת יד לזכר חלל צה"ל בן היישוב שנהרג באסון המסוקים בשנת 1996(. הצפי לפלסטיניזציה של היישובים הקהילתיים לאחר הפיכתם ליישובים דו- לאומיים לאור חמש הבחנות בבסיס תהליך הפלסטיניזציה הצפוי של יישובים קהילתיים דו-לאומיים בפריפריה של ישראל עומדות חמש הבחנות. כל אחת מהן מחייבת פירוט מלא, אולם בגלל קוצר היריעה הן יתוארו באופן תמציתי. ההבחנה הראשונה נוגעת למעמד הסוציו-אקונומי של תושבי היישובים הקהילתיים. אחד העקרונות המנחים שעמדו בבסיס מפעל המצפים בגליל היה הרצון למשוך אליו אוכלוסייה איכותית, קרי אוכלוסייה בעלת פרופיל סוציו-אקונומי בינוני ומעלה, המתאפיינת בבסיס זהות ותרבות משותפת ובהשקפה פרו-קהילתית. ואכן, תושבי היישובים הקהילתיים, למשל במשגב